אימיילצור קשרניווט אלינו

פרשת שלח לך

משה ועם ישראל שולחים מרגלים לתור את הארץ המובטחת. הנה דיווח מה היו רואים המרגלים היום:

• הטקס הראשון של אנשי הארץ מתרחש כשעה לאחר הנץ החמה. או אז ממהרים התושבים להיכנס לקופסאות ברזל בגדלים שונים, המסמלות את מעמדם החברתי, ומבלים בהן שעה ארוכה. טקס זהה יחזור על עצמו בשעות בין הערביים. נראה כי טקס זה מגדיר עבור תושבי המקום את זמן העבודה.

• לצעירים שבאנשי הארץ יש טקס שונה בו הם מתכנסים מדי בוקר למספר שעות בחדרים קטנים ודנים ארוכות בדברים אותם היו יכולים לצאת ולעשות ללא קושי מחוץ לחדרים אלה.

• אנשי הארץ מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות – אלו בעלי כישורים חברתיים בסיסיים המסוגלים לדבר עם אחרים פנים אל פנים מבלי שהדבר יחשב כגסות רוח, ואלו המתקשרים עם אחרים דרך שימוש בקופסת פח התלויה להם בצד האבנט. נראה כי על הצעירים אשר אינם מהווים חלק פרודוקטיבי בחברה נאסר לדבר האחד עם השני ועל כן הם מתקשרים בניהם במשפטים קצרים וחסרי פשר ובציורים הנשלחים מקופסת פח אחת לשניה.

• בכל עיר יש מספר אלילי שפע מקומיים המספקים לתושבים את מזונם. מעמדם של האלילים נקבע על פי גודלם ועל פי כמות הניירות הצבעוניים שמביאים האנשים כמנחה לכוהנות. שמות האלילים מעידים על גודלם "ביג", "שפע", "סופר" ועוד.

• אחת למספר חודשים מתכנסים תושבי הארץ למפגן של עוצמה ואמונה במרכזי פולחן הקרואים בפיהם "קניון". במעמד זה מפגינים המאמינים את מחוייבותם לאלילי השפע בטקסי ה"סייל", "חיסול", "סוף עונה" וה"מבצע".

לא נעים... הדוברים הרשמיים היו טוענים כי מדובר בדו"ח לא מאוזן.

בפרשת שלח אנו מוצאים שני סיפורים המזכירים לנו מה טיבה של הציצית במערכת הסמלים היהודית. האחד – סיפורו של מקושש העצים בשבת, השני – סיפור המרגלים. בין השניים קושרת פרשת ציצית.

בספרות המדרש אנו מוצאים דיון העוסק בקשר שבין סיפור מקושש העצים למצוות ציצית הסמוכה לו:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מפני מה חילל זה שבת? אמר לפניו: ריבונו של עולם, איני יודע. אמר לו: יום חול תפילין בראשו ותפילין בזרועו ורואה וחוזר במעשיו, עכשיו שאין לו תפילין חילל זה את השבת. באותה שעה אמר הקב"ה למשה: משה, צא וברר להם לישראל שיהיו נוהגים בו בימים טובים ובשבתות ואיזו מצווה, זו מצות ציצית (תנא דבי אליהו רבא, פרשה כד).

תפקידה של הציצית, על פי מקור זה, הוא להזכיר לאדם מהן "גבולות הגזרה" של אדם יהודי מבחינה תרבותית, דתית ולאומית. מעין תזכורת מתמדת למכלול החוקים והמצוות בהן התחייב.

גם לסיפור המרגלים יש קשר הדוק לפרשת ציצית ובין הפרשיות קיימים קווי דמיון רבים. הבולטים שבהם הם:

- השימוש בשורש "ת.ו.ר". שורש שאינו נפוץ במקרא אך חוזר הן בפרשת ציצית (טו, לט): " ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ...". והן בסיפור המרגלים: "לתור את הארץ... לתור את ארץ כנען" (י"ג, טז-יז) , "ויתורו את הארץ" (י"ג, כא); "וישובו מתור הארץ" (י"ג, כה), ועוד פעמים רבות.

-  בפרשת ציצית נאמר: "וראיתם אותו" (ט"ו, לט), ואילו למרגלים נאמר: "וראיתם את הארץ" (י"ג, יח)

- בפרשת ציצית נאמר - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (ט"ו, לט),  בסיפור המרגלים אנו מוצאים כי דווקא שני איברים אלה הם מוקד הדיון בחטאם: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, לג), ומאוחר יותר, בפרשת דברים, מתואר מעשה המרגלים במילים: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א', כח).

- נקודת השקה נוספת היא השימוש בשורש "ז.נ.ה". בפרשת ציצית נאמר כי תפקידה למנוע מהאדם לתור אחרי הלב והעיניים "אשר אתם זונים אחריהם" (ט"ו, לט). את חטא המרגלים מגדיר האל: "ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם" (י"ד, לג).

הנה, בסיפור המרגלים, מעמידה לפנינו התורה דוגמא למתרחש כאשר אין אנו יודעים להיכן למקד את המבט ואת הלב.

היכן אם כן ראוי לו לאדם למקד את עיניו ואת ליבו?

היכן מצוי מרכז הטלית בו מוצא האדם את האיזון שבין ארבעת כנפות הבד?

כותב הרמב"ם בהקדמה לפירושו למסכת אבות פרק רביעי: "רפוי חוליי הנפש":

"המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שני קצוות, אשר שניהם "רעים": הראשון תוספת והשני חסרון. והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות גרועות: אחת מהן יתרה, והאחרת חסרה. ומן התכונות האלה יתחייבו המעשים ההם.  משל לזה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר הרגשת ההנאה. הרי שהזהירות היא מן המעשים הטובים. ותכונת הנפש, אשר תתחייב ממנה הזהירות, היא מעלה מן המידות...

וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפזרנות.

ואומץ הלב ממוצע בין ההעזה ובין רוך הלבב.

והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הקרתנות.

והענווה ממוצעת בין הגאווה ושפלות-הרוח.

והשועות ממוצעת בין היהירות ובין הנחיתות.

וההסתפקות ממוצעת בין חמדת-הממון ובין העצלות.

והסבלנות ממוצעת בין הרגזנות ובין חוסר - הרגשת-החרפה.

ובושת- פנים ממוצעת בין העזות והביישנות.

וכן שאר המידות. ולא יצטרכו לשמות מונחים להם בהכרח, כשיהיו העניינים נתפסים, מובנים...

והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות - "טוב" ומעלה מעלות הנפש. ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא "טוב". כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז - "גיבור". וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: "הרי זה גיבור"... וזה כולו טעות. ולא ישובח באמת אלא הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוון. וישקול מעשיו כולם תמיד עד שיתמצעו".

נשאלת השאלה:

איזו ציצית אנו יכולים לייצר כיום על מנת להגדיר את עולמנו ולמצוא את האיזונים בחיינו?

לא בכדי משבץ הרמב"ם את הדיון הנ"ל בפרק העוסק בחליי הנפש.

לכל אדם תשובה משלו.

אך האם אנחנו באמת מתמודדים עם השאלה?

אם חשוב לכם:

מסורת ישראל
יהדות מתאימה לזמננו
שוויוניות 
סובלנות וקבלה
זהות יהודית־ישראלית

קהילת "ברית עולם"

הקהילה פועלת בקריית אונו מזה ארבעה עשורים.

כחברים בתנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית)

אנו דוגלים ביהדות פלורליסטית ושוויונית

המבקשת לחבר בין המסורת היהודית

לחיים המודרניים במדינת ישראל.

פרטי יצירת קשר

כתובת:

בניין D, מתחם הקרייה האקדמית אונו

מאחורי רח' צה״ל 104

ת.ד. 608, קריית אונו מיקוד 5510603

טל׳: 054-9921541

דוא״ל:

[email protected]